יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

אימון עצמי - עבודה לעומת בילוי

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

אז מצד אחד נכון:
- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר
- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.
- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע
- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)
- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם
- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.
- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'.

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".
בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.
בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".
וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.
הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.
על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.
וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.
לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.
במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.
אבל אצלם בבית פחות נוח לי.
לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......
ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

וגם כאן

אין תגובות: