הנושא החם - משפחתי וחיות אחרות במלחמה

נלקח מכאן.

הבה נלך מהמאקרו למיקרו - ההורים שלי גרים בירושלים. בשיפוץ שעשו לפני כ-20 שנה, הורידו את דלת הממ"ד הגדולה והמסיבית ושמו דלת עץ פשוטה ולא מרשימה. חוץ מזה, אבא שלי נכה ומכיוון שהבית במפלסים, יש מספר מעלונים והליכונים... אז אמא שלי החליטה שאם הוא לא הולך למקלט - כי לא בטוח שיספיק ועדיף שלא ימהר כי הוא עלול ליפול בדרך ובאמת להזיק לעצמו - גם היא לא תטרח. כמו כן, היא מכוסה ע"י האמונה שלא באמת ירו לכיוון ירושלים כדי לא להסתכן בפגיעה באתרים קדושים לאיסלאם. אז במקרה של אזעקה, ההורים שלי מקסימום ירימו את הראש מהטלוויזיה.

במלחמת המפרץ גם לא היינו משתמשים בממ"ד, אלא רצים ל"חדר הבטוח" של אחי, שם כולם ישבו עם מסכות על הראש ושיחקו רמי, ואני ראיתי שושלת. או ישנתי, יש גם סשן תמונות שכולם משחקים רמי ואני ממשיכה לישון.

יש לי אח אחד שבעת אזעקה כולם רצים לאמבטיה, שזה חדר פנימי, ומחכים בסבלנות. לאור העובדה שיש לו רק בנים, השירותים הם מוצר נחוץ ואני מופתעת שעדיין לא שמעתי סיפורים שהם היו תפוסים ע"י אחד מהילדים... האח השני גר באיזור יחסית מוגן ושקט ולא נראה לי שהייתה לו אפילו אזעקה אחת. בכל מקרה, להם יש ממ"ד בבית שמשמש כחדר עבודה, אז במידת הצורך יכולים להעסיק את עצמם ואפילו יש מחשב בחדר אז לפחות הילדים יכולים לשרוד לאורך זמן.

אצלנו יש מקלט של הבניין (מה ההבדל בין ממ"ד למקלט?), אבל זו ריצה במדרגות במורד 3 קומות עם כלבה ופעוטה. שזה ניחא, אני מאמינה שאני מסוגלת לזה ובפחות מדקה וחצי, אבל ישנם מספר עניינים, המהותיים בהם מטה:

1. בקומה הראשונה יש שכנים מאוד נחמדים עם 2 כלבות שלא אוהבות את הכלבה שלי, ומן הסתם הם מגיעים למקלט לפנינו. לא יהיה נעים להיות תקועים שם 10 דקות כולנו ביחד.

2. זה ידרוש לעבור את כל השכנים שעוצרים על המדרגות ומתיישבים, ונבהלים מהכלבה או מתעצבנים שמפריעים להם, וזה יוביל לתשומת לב וגם אני וגם בן הזוג לא הכי אוהבים תשומת לב.

אז אנחנו מסתפקים בישיבה על המדרגות ושיחות קלילות עם שאר יושבי הקומה. בהתחלה הפעוטה בעיקר נהנתה להופיע בפני השכנים, אח"כ התחילה להיבהל מרעשים רמים, ובאזעקות האחרונות היא הייתה בגן או ישנה. אני נלחצת כשהיא לא באזעקה איתי לא בגלל שאני חוששת מפגיעה, כי יש ממ"ד בגן, אלא שהיא תיבהל מהרעש ולא יהיה מי שירגיע אותה.

כשהייתי במשרד, הייתי עם אוזניות ובכלל לא שמעתי את האזעקה, ועובדת אחרת הייתה צריכה לתפוס את תשומת ליבי המעופפת כדי שאלך לממ"ד. 

כשהייתי בחוץ בטיול עם הכלבה והפעוטה, השנייה התחילה להתקדם לכיווני בבהלה - תקופת הפחד מהרעש - ואני הרמתי אותי ובשקט ורוגע לקחתי את הרצועה של הכלבה וצעדנו למקלט הקרוב. היה לי עוד יותר חשוב להראות לה כמה אני רגועה בזמן שכל מי שמסביב שעט למקלט (במרחק אולי... 30 מטר?) ורק הגביר את תחושת הפניקה. חבר'ה, יש לכם דקה וחצי. ואף אחד מכם לא מחכה 10 דקות במקלט, אז חלאס.

ואתמול האזעקה תפסה אותי כשהייתי בדרך מהמשרד לרכב, לבד. הו. עכשיו, הייתי יחסית קרובה לרכב (יותר מדי בשביל לחזור למשרד שיש בו מיגון), ואף אחד בסביבה לא השתטח, ומימיי בסבבים שונים פיתחתי סוג של אפתיות מותשת, אז בדומה לפעמיים ש"נתפסתי" בחוץ בזמן שגרתי בת"א בזמן אזעקה, פשוט המשכתי ללכת בקצב רגיל, בשלווה, כאילו שאם תהיה רקטה בסביבה היא תראה שאני עסוקה ובדרך למשהו ותחליט שהיא לא רוצה להפריע.

היה בום די גדול. אח"כ הסתבר שהרקטה נחתה בלי להתפוצץ משהו כמו 2 ק"מ מאיפה שהייתי. אופס.

נושא פחות מחם - מה בית הספר הרס לך (ומה הוא תרם)

 טוב, אז אמנם זו שרביט חם פושר על גבול קור ארקטי, אבל השארתי אותו אצלי במייל אז הנה הוא.

יש מצב שכתבתי על זה בעבר בחטף, וגם פה זה כנראה לא יהיה ארוך מדי אבל היי, אולי לפחות אוכל להיות אות אזהרה. נתחיל בזה שלא לימדו אותי לכתוב נכון. תחשבו על איך שאתם מחזיקים עט או עיפרון, ואיפה הוא נתמך מבחינת האצבעות. אז אני איכשהו למדתי לתמוך עם האצבע הלא נכונה. האמצעית, במקום המורה. וזה מפעיל שרירים אחרים, רבים יותר, וזה מתיש את כף היד ומסרבל את תהליך הכתיבה ויש שליטה נמוכה יותר.

אז ככה הייתי כותבת, והיה לוקח לי יותר זמן מכולם - אני זוכרת פעם אחת שהיינו צריכים להעתיק מהלוח וכל הכיתה כבר סיימה, ומישהי שהייתי הולכת איתה הביתה עוד חיכתה לי ודיברה עם המורה, וכל הכסאות היו על השולחנות ואני רק המשכתי לכתוב והמשכתי לכתוב והמשכתי לכתוב. בסוף המורה הורתה לזו שחיכתה לי להשלים, והלכנו הביתה. גם הכתב שלי היה נוראי. נכון השלב שכולם עוברים לשורות דקות? לא יכולתי, כי הכתב שלי היה עצום.

בכיתה ז', המחנכת שלי הייתה מורה לספרות. בהתחלה שנאתי אותה כי היא תפסה אותי מעתיקה בבוחן שהיה בבוקר כשחזרתי מטיול בחו"ל - ההורים היו לוקחים אותנו לחו"ל רק בספטמבר כי זה התאים לעבודה של אבא שלי - אבל באסיפת ההורים הראשונה היא כבר הזהירה את אמא שלי שמשהו לא בסדר. היא אמרה לה שהיא קראה מבחן שלי, ואז דיברה איתי והיא רואה שמשהו מתפספס. הידע נמצא בראש אבל הוא לא יוצא לדף. כמה אבחונים, ריפוי בעיסוק, ובכיתה י' אני תלמידה מצטיינת שמנסה להבין מהמחנכת מה פשר המילה 'מצטיינת' ואיך זה יכול להיות, כי זו אני.

קראתי לבת שלי בשם של המורה הזו. לא רק בגלל, אבל בכל זאת.

יום הולדת 40

בוא נכתוב את היום שהיה ונוכל להניח אותו בצד.

יום לפני יום הולדת 40 קיבלתי הודעת ברכה ממי שהיה הבוס שלי במקום העבודה הקודמת, שעזבתי בסוף 2012. מדובר בבנאדם מקסים, גבר דתי מהסוג שגרם לי לשחרר הרבה מהתסכול והזעם שלי כלפי דתיים (מהדת אני עדיין סולדת). עד לאותה נקודה, דתיים מבחינתי היו כפייה ואורח חיים שאני נאלצת להתאים את עצמי אליו. בגישה שלו, האמונה שלו הייתה שלו ולא הייתה רלוונטית לאחרים. אם מישהו הביא מתוקים מחו"ל, הוא לא נגע. הוא לא הרים את השקית ועשה הצגה מחיפוש ההכשר (והכרתי כאלה), הוא פשוט לא עשה עניין. הוא היה מתפלל במשרד שלו בהתאם ללו"ז הפגישות, ואם נכנסנו בטעות אז פשוט יצאנו בחזרה בשקט, ואחרי שסיים היה יוצא לשאול מי חיפש אותו.

אחרי שהכרתי אותו, הייתי מקפידה לקנות שוקולד בדיוטי פרי כשיש לו חותמת בד"צ כדי שהוא יוכל לאכול (ובמקביל קונה משהו בחו"ל כדי שיהיה מבחר). מן הסתם במטבח שלי לא הייתה הפרדה, אבל הוא היה אוכל מקינוחים ודברים שהכנתי, בידיעה שאני לא הייתי מכניסה משהו לא כשר (אבל כמובן היה מקפיד לא לאכול אותם אחרי שאכל בשר, נגיד).

אז הוא שלח לי הודעה. ובבוקר יום ההולדת שלח גם הבוס הקודם שלי, לפי 8+ שנים, שהוא סוג של אבא מבחינתי. בעבודה הבוסית וחברה מהעבודה קישטו לי את העמדה במלא בלונים, בקישוט סוגה שנראה כמו הכלאה בין צעיף לדשא, בשלטים... היה ממש חגיגי ושמח. על השולחן חיכתה לי עוגה וזר ושני נרות מספרים - 4 ו-0. קיבלתי ברכות מאנשים שאני עובדת איתם ואנשים בסביבה שראו את כל הקישוטים, והייתה ישיבה עם הסמנכ"לית וגם שם זה עלה.

מתישהו דודה שלי התקשרה - אני לא זוכרת אם כתבתי פה... קרוב משפחה של אחד מגיסותיי מת במהלך בלילה כלשהו, פשוט לא קם למחרת. אחי לקח את זה קשה ונזכר שאבא שלי בן 80 ושאחיו הגדול הלך לעולמו (כבר לא כותבת נפטר מאז שגיליתי שהכוונה היא "נפטר מעול מצוותיו") והופה, התחיל לארגן טיול שורשים לפולין. התחבטתי אם לנסוע או לא המון, אבל בסוף אחרי קצת דרבון מאשתו, החלטתי שזה לא יעבוד. לא עמדתי להשאיר את הפצפונת בלעדיי ל-5 ימים, ולא הצלחתי לחשוב על דרך לאזן בין הצרכים שלה לצרכים של ההורים שלי, שהם לא הכי גמישים שיש. ביום הראשון תוכננה נסיעה של לפחות 5 שעות (בסוף הסתבר שזה היה 7.5), ולא חשוב כמה ניסיתי להנדס פתרונות, נעשה ברור שזה לא יעבוד. באמת שנעשיתי חולה מרוב ההתלבטות, אבל בסופו של דבר החלטתי לא לטוס. אז הם טסו שלשום (הורים, אחים, דוד ודודה ואחיין), נסעו 7.5 שעות למקום ממנו יעשו טיולי כוכב לראות את הכפרים של ההורים של של אבא שלי ומשפחתו. לונג סטורי שורט - הדודה התקשרה ומלמלה שהיא מתקשרת כי אבא שלי שבר את הטלפון שלו. מפה לשם, בסבב מזל טובים, אבא שלי נשמע מבולבל ומוסח, אמא שלי נשמעה איום ובתשובות כן ולא הבהירה שאבא שלי זרק את הטלפון שלי בעצבים, שהיה יום קשה. האחים נשמעו בסדר ולא נותנים מידע נוסף, אבל מהגיסות - שנשארו בארץ - הבנתי שיש מצב שאבא שלי זרק את הטלפון על אמא שלי בעצבים, ובגלל זה הוא נשבר. כמו כן, הם הלכו כמה שעות כדי לנסות למצוא קברים של משפחתו של סבא שלי - בסוף מצאו כל מיני, וביניהם מצבה אחת עומדת יציב ואיתנה, של סבתא רבא (נפטרה ב-1933) - אבל זה היה עניין של שעות והליכה, אז מן הסתם אבא שלי לא השתתף ומתישהו אמא שלי נשרה ואחרי זה אחי הבכור (שגם חולה במחלה של אבא שלי, ובשלב מסוים - כך למדתי מהגיסה - נפל כי לא אמד נכון את היכולות שלו ועכשיו בכאבי גב) ובסוף רק 3 מתוך ה-6 הגיעו לבית הקברות (לא יודעת איפה איבדו את הדודה שלי, אבל הבנתי שהיא מצליחה להרגיע את אבא שלי).

עוד הודעות ברשתות חברתיות, היום נרגע. שליח שרוצה להביא לי משהו, אבל לא שמעתי מבן הזוג, וכבר צהריים. אני לקחתי את הפצפונת לגן בבוקר (התחלנו בגינת משחקים) כדי שבתקווה יוכל לישון ולהרגיש יותר טוב, ונתתי לכלבה כדור הרגעה שעה לפני שיצאנו כי לאחרונה היא הרבה יותר חרדתית מהרגיל ולא נותנת לנו לצאת מהבית בלי לתקוף את הדלת, ולא נותנת לישון עם דלת סגורה... אקיצר, באחת ומשהו שאלתי אותו לשלומו כי ידעתי שיש פוטנציאל לכאבים מימים קודמים. הוא ענה שהיה לילה איום, ברמות 9-10, ועכשיו לקח שני משככים - שמחמירים את הריפלוקס - והוא על 5. קצת התכתבות. קצת lag. עוד שליח עם הפתעה. לפחות אני יודעת שיש מישהו ער בבית לקבל אותן. חזרתי ב-5 ומשהו אחה"צ, הרכבת התעכבה ולקחתי מישהי טרמפ. כשנכנסתי הוא הפעיל שירי יום הולדת ביו-טיוב והוא והקטנה כאילו שרו ביחד (היא לא יודעת, מן הסתם). היו בלונים ברחבי הבית. 

אבל בפנים הלחץ התגבר. מצד אחד כולם חוגגים ושרים לי ושולחים הפתעות (גלידה, קאפקייקס), ומצד שני הוא ניפח בלונים אבל לא יצר קשר כל היום, ומדבר על משלוח חטיפים מארץ זרה שהוא רצה לקנות אליה כרטיסים ובסוף לא קנה בגלל הפיברו, ודיברנו לפני כן שנזמין משהו ובסוף הוא הכין צ'יפס וקבבים בתנור כי היה צריך להשתמש בתפוחי האדמה. וזה הרגיש כאילו בפנים משהו הולך ונקרע, כי יש דיסטנס שאני רוצה לבטא ואני לא יודעת איך. בסוף גמגמתי משהו, וניסיתי לשמור על האיזון, לא לפגוע באופן אישי כי זה לא שהוא שולט על הכאבים, אבל מצד שני הוא יודע בדיוק באיזו יום יש לי יום הולדת והוא יכול לארגן משהו גם חצי שנה לפני, ברבע שעה שהוא מרגיש טוב. כולם חוגגים לי והוא נעלם. אמרתי שאני כל הזמן מחפשת אותו.

ניסיתי להתנצל, ניסיתי להסביר, ניסיתי להמשיך לתקשר, הוא אמר משהו נוסח שאני לא יודעת את הרקע או מה שקורה אז הוא לא כועס. ואז הוא נאטם לגמרי. ניסיתי כמה פעמים, אבל ברור לי שזה היה שילוב של התסכול שלו לבין הכאבים. כשניסיתי לדבר הוא ענה, גם אם מעט. טיילתי עם הכלבה והקטנה, האכלתי את הכלבה ועשיתי אמבטיה לקטנה והשכבתי אותה. אכלתי פרוסה מבבקת קינמון שקיבלתי במשרד, חתיכת שוקולד, סידרתי את הסלון מצעצועים, עשיתי כלים, ניקיתי את הכיריים שהיו מטונפות, זרקתי אשפה ונכנסתי למיטה. קלונקס, דיברתי איתו לוודא אם הוא רוצה לדבר (לא) אבל הוא ברמת כאבים מספר 7 וזה הולך ומתעצם. והלכתי לישון.

זהו. עכשיו יום אחד.

הנושא החם - לאיזה גיל הייתם רוצים לחזור (אם בכלל)?

באיחור קל, אבל בניצול העובדה שכל הבוקר עבדתי במרץ ועכשיו יש קצת רגעי שקט, מתוך מדור השרביט החם.

אתחיל ואתנה שהחזרה צריכה להיות קפיצה ולא חזרה קבועה לגיל מסוים ומשם להניע את החיים לכיוון אחר. למרות כל הקשיים, אני אוהבת ומוקירה את החיים שלי והאנשים בתוכם ואיפה שאני נמצאת, ולא הייתי רוצה לנסות לנווט את הסירה לכיוון אחר.

משזה נאמר, כן יש זמנים שונים שהייתי שמחה אם היו מתנהלים אחרת.

הייתי רוצה לחזור לאותה תיאודורה של מבחני הגיאומטריה בחטיבת הביניים שכל פעם יצאה בעיניים דומעות בלי שענתה על שאלה אחת, ורק חשבה לעצמה כמה היא מטומטמת. הייתי רוצה לספר לה כמה היא יותר מהציונים האלה, כמה ראיית העולם שלה צרה בגלל הבית שלה, כמה יש לה כל כך הרבה יותר להציע.

הייתי רוצה לחזור לאותה תיאודורה בחבר הראשון והשני, ברגעים ההם שהייתה מוכנה למכור את כל עולמה רק כדי לא להישאר לבד. בנקודה ההיא של השיחות הדרמטיות כשהיא מרגישה את הפאניקה מתחילה להשתרש ומוכנה לעשות הכל כדי שלא יעזבו אותה. הייתי מחבקת אותה בחוזקה ואומרת לה עד כמה היא נהדרת, כמה יש לה להציע וכמה היא צריכה לקבל יותר ולא להסתפק במועט.

הייתי רוצה לפגוש את בן הזוג לפני 18 שנה ולא לפני 8 שנים. אבל שכל אחד מאיתנו כבר ניהל שיחה עם כל אחד מאיתנו של העתיד כדי להבין לאן זה הולך ולאן נרצה שזה ילך. לקבל עוד עשור בריא איתו שבו היו יותר טיולים ויותר חוויות. כשהוא עוד יכל לעבוד. להביא לעולם את הגזר הגמדית עשור לפני שהבאנו, כשההורים שלי והאחים שלי והאחיינים שלי היו יותר צעירים והיא הייתה יכולה להיות חלק מהכל, במקום אטרקציה חדשה במוזיאון שתכף נסגר.

אבל, אני כן מאמינה שדברים מתגלגלים למקומות מסוימים בגלל שזה מה שצריך להיות, ובן הזוג ואני כנראה לא היינו מסתדרים אם לא היינו עוברים את המסלולים שעברנו בדרך. והקטנה שלי הייתה מישהי אחרת לחלוטין, וגם את זה לא הייתי רוצה.

אז אולי, אם החיים הם תקליט שחוזר על עצמו, בסבב הבא אשמח לעשות כמה תיקונים כדי לראות לאן זה מוביל. אבל בינתיים, בינתיים אני בסדר פה, רוצה לראות לאן זה מוביל.

משבר החופש הגדול (16 ימים של חופש, מהם 12 ימי עבודה)

הבה נכתוב את המובן מאליו - אמצע אוגוסט (קצת יותר), המדינה עולה בלהבות (פוליטיות, חברתיות וטמפרטוריות), אני חודש וקצת לפני יום הולדת 40 והמצב הנפשי איננו טוב.

הפצפונת חטפה ברונכיטיס לפני שבוע והוחזרה באמצע היום מהגן, ולמשך כמה לילות הייתה מעירה אותי לפחות אחת לשעה. ואז אני נדבקתי ממנה, אז גם כשהיא הצליחה לישון, אני לא הפסקתי להשתעל ולקנח את האף וגם לא ישנתי. מצבו הפיזי של בן הזוג לא השתפר פלאים, כמה מפתיע, ומלבד גיסתי שבאה באופן סדיר אחת לשבוע לכמה שעות, ולוקחת את הילדה לבילוי זה או אחר ונותנת לי לישון ולהכין סלט בשקט ואפילו לראות טלוויזיה, אין עזרה.

אה, ושלשום היה היום האחרון של הגן.

אז בעצם אין כאן משהו שהוא לא מובן מאליו. גם ההורים שלו נעלמו לחלוטין מהרדאר, ורואים אותה רק כשהוא לוקח אותה אליהם. היום, בגלל שאני עדיין צריכה לעבוד בתקופה הזו והמצב הפיזי שלו בחילופי עונות עוד יותר גרוע, הוא התדרדר לבקש מאמא שלו עזרה בלי שהוא שם להחזיק לה את היד, אז נראה מה יקרה עם זה. הייתי אמורה לנסוע למשרד אבל הבוסית הבינה את החשש שלי מלהדביק אחרים ושמעה אותי והבינה שאני באמת חולה, אז אמרה שאפשר לוותר, אז שבוע לא הייתי במשרד (עבדתי מהבית בשלושת הימים האחרונים). הפואנטה היא שהקטנה עדיין ישנה וכשהיא תתעורר אני אקח אותה ואת הכלבה לטיול ואני אעסיק אותה לכמה זמן שאפשר כדי שבן הזוג לא יצטרך לקום ומיד לתפקד מוקדם בבוקר (למען הסדר הטוב אני רוצה לציין שהתחלתי לעבוד חצי שעה לפני ששעון הנוכחות מאפשר, כדי להיות במצב של קיזוז. וכמובן שכולם בחופש עכשיו, אז מי כבר יצטרך אותי בשעות האלה).

אז מבחינה נפשית אני לא במצב להיט. שעון הכושר שלי העיד בתקופת המחלה שלא הצלחתי להגיע למצב של מנוחה בשום סיטואציה, גם לא כשישנתי. בשני הלילות האחרונים אני לוקחת חצי קלונקס רק כדי שיהיה רשום לי שנחתי, שאולי זה יעזור לי להרגיש יותר טוב בראש. פיזית השיעול משתפר, ולא נראה לי שנשארה ליחה בגוף להוציא. בחצי השבוע הזה וכל השבוע הבא אני חייבת לעבוד כי כולם בחו"ל, אז צריך שמישהי ישאר לשמור על הגחלת. בשבוע האחרון של אוגוסט כבר שריינתי 3 ימי חופש, ובתקווה זה יעזור לי להוריד את הלחץ המנטלי כי אני אדע שאני "בסדר" ולא רוקדת על שתי חתונות.

כל אחד נמצא בקלחת משל עצמו. מזג האוויר מקשה על כל המכאובים של בן הזוג, ובתקופת המחלה של הקטנה היא פיתחה יותר טנטרומים ויותר התנהגות 'העדפת אמא' וזה מאוד פוגע בו והוא לא יודע מה לעשות עם זה. ההסברים שלי שאמא יותר נוכחת ותמיד שם לא עוזרים, כי הוא מרגיש שהוא לא תמיד שם בגלל הפיברו. ושבוע הבא אהיה איתה בירושלים 2 לילות כדי שגיסתי תוכל להיות איתה במהלך היום כשאני נוסעת למשרד. זה היה אמור להיות 3 לילות אבל אנחנו גם נוסעים הסופ"ש ומה גם שלהיות אצל ההורים שלי 3 לילות ואיתה ואלוהים אדירים, אני גם ככה במצב נפשי לא להיט, זה לא שאני צריכה לחפש צרות.

אז כל אחד בקלחת משל עצמו. אבא שלי בן 80 עוד כמה שבועות ודועך. אחי האמצעי אירגן טיול שורשים עם ההורים שלי ואחות הקטנה של אבא שלי, והציע לכל הצאצאים להצטרף. אבי הבכיר הסכים, 2 בני דודים סירבו כי זה לא מסתדר עם העבודה והנשים והנותר, שהוא נשמה טהורה, אמר שיצטרף, ואני עשיתי את עצמי חולה מרוב מחשבות ובסוף שוכנעתי ע"י אשתו של המארגן (הגיסה השנייה) שזה להכניס ראש בריא למיטה חולה ויהיה רווי פיצוצים ולמה שאעשה זאת לעצמי. אז בסוף ויתרתי, כי לא הייתי מוכנה להתנתק מהפצפונת ונעשה לי ברור שזה יהיה קשה מדי להתחשב בה ובאבא שלי במנטליות הפעוטות הלא מתפשרים בו זמנית.

אמא שלי מתקשרת לדרוש בשלומי כל יום ואומרת לי מה כדאי לי לעשות ואז מה עובר עליהם, וכנראה שזה אמור לעורר בי רגש מלבד כעס, אבל אני לא מוצאת אותו. כל מה שאני רואה בה זה החסר. זה לא הוגן, אבל זה מה שזה.

והקטנה מדהימה. אחרי עיכוב התפתחותי קל בראי 'נעמדת לבד' ואחרי שהפנו אותנו לייעוץ התפתחותי, ומכיוון שכמובן לקח זמן להבין איזה טופס צריך למלא ולחכות שבגן ימלאו את החלק שלהם, ולחכות שבמכון יתקשרו אלינו לקבוע... אקיצר, היא הבינה את המסר והתחילה הרבה יותר לזחול על 6 ולהיעמד. עכשיו היא הולכת בעזרתנו וזוחלת על 6 מלא. בפגישה הראשונה היא הייתה עייפה או ביישנית או סתם ילדת דווקא ולא עשתה כלום, אז האבחנה היחידה שהפיזיותרפיסטית יכלה לתת היא טונוס שרירים יחסית נמוך בידיים ושצריך לעודד אותה יותר לזחול על 6. סבבה, בוצע. יש פגישה נוספת עוד שבועיים ואני מחכה לראות אם הזחילה על 6 היא באמת מה שיעשה את ההבדל ותהיה השלמת פער ככה. אני כל כך מקווה שכן, מן הסתם.

יש לי אפס סבלנות. מינימום אמפתיה. מלבד טיולים ואוכל, הכלבה לא מקבלת את מה שהיא צריכה (ולפעמים צעקות, אם לא בעיטות קטנות). אני תוקפנית לאנשים ברחוב. אני כועסת, עצובה ועייפה. אני לא אוכלת כמו שצריך, כמה מפתיע. אין תיאבון. נראה לי ירדתי משהו כמו קילו וחצי אם לא שניים אחרי המחלה הנוכחית. 

בן הזוג הזכיר לי משהו שהדולה אמרה, שלילה אחד היא הייתה עסוקה בלנסות להרגיע תינוק וישבה על כדור הפיזיו ובכתה וראתה את עצמה בראי, ותהתה אם ככה החיים שלה הולכים להיראות לנצח. וזה לא המצב. אני יודעת כמה הפצפונת גדלה מהר, ורואה את קצב ההתפתחות. ועוד שבועיים ויום הגן חוזר, וסה"כ נראה לי שהיא מסתדרת ונינוחה במסגרת, ואני יודעת שתינוקת שהיא משחקת איתה הרבה עולה לאותה ה'כיתה' איתה, והמטפלת נראית לי ממש מתוקה (ואת הקודמת לא כל כך חיבבתי) וגם הסייעת הזמנית היא מישהי שהקטנה מכירה מהכיתה הקודמת והן מאוד מחבבות אחת את השנייה.

כן, זה זמני. בואו, הכל זמני. אבא שלי תכף בן 80 ולא הולך ומשתפר, כן? ובואו לא נדבר על ההתדרדרות של הפיברו. ואמא שלי התחילה עם מכשירי שמיעה.

אוקי, בואו נפסיק פה כי נראה שזה לא הולך ומשתפר. אלך להכין לעצמי כוס קפה. זה נראה לי סימן חיובי שסוף סוף בא לי קפה, אז נסכים שזו נקודת שיפור. והיום בן הזוג יקח את הקטנה להורים שלו אז יהיה לי עוד קצת שקט. ובשבת הגיסה באה ואחזור למיטה. ושבוע הבא תהיה עזרה וגם אגיע למשרד אז ארגיש קצת פחות רע עם עצמי שאני לא עומדת בציפיות וכו'.

אז יאללה, סגרנו על שיפור בסיטואיציה. יופי. שמחה שהסכמנו על זה. עזרתן לי מאוד. תודה. 💛

יום הולדת שנה לפצפונת

אני מתחילה פוסטים במחשבות ולא מסיימת אותם.

אולי הכתיבהפשוט יושבת לי טוב כרגע, אולי אני לא רוצה להקדיש לדברים יותר מדי מחשבה, ואולי אני כל כך עסוקה בין לבין שברגעים המתים אני פשוט נהנית מתחושת ה'לא לעשות כלום', שהיא רשת חברתית או שחור ופתור או משחק אחר עם מספרים בפלאפון. או, כמובן, תכניות בטלוויזיה שאנחנו רואים ביחד ('קופה ראשית' זה האיכות, 'חתונמי' זה כדי לנתח התנהגות ו'מישהו לגור איתו' זה כדי קצת לשבור את הלב כל פעם מחדש').

אז חגגנו יום הולדת שנה לפצפונת. זה קצת מרגיש כאילו כל יום הוא סוג של חלום, שנתנו לי מציאות כלשהי שאני מקבל כמובנה מאליה ובה אני אמא לילדה קטנה ונשואה ועובדת, ואם אני אסתכל עמוק מדי אראה את התפרים ואבין מה לא מתחבר פה אבל זה חלום, אז מי שואל שאלות. אני אמא? לילדה בת שנה? לא הגיוני.

ביום עצמו לקחתי חופש מהעבודה, לקחתי אותה לכמה שעות בגן כדי שיחגגו לה שם - ספויילר: סרטון טיק טוק ששלחו לי שחוגגים לה ובה היא עם כתר ומחזיקה משהו ועם רקע מאחור ונראית שעוד רגע היא פורצת בבכי כי היא לא מבינה מה רוצים ממנה - ואז הלכתי איתה לגן חיות קטן בסביבה ופארק עם מזרקות. נכניס לכאן את נושא הבריאות כי חייבים - בן הזוג לא הרגיש טוב, ומסתבר שגם אני נדבקתי במשהו. בלי פירוט, אבל חשבתי שהבטן של נסערת מהתרגשות והסתבר שלא. אז הסתובבנו בגן החיות וכמובן ששכחתי להביא לעצמי כובע, והיא לא רצתה לשבת בעגלה ואני לא הייתי בטוחה שלא אתעלף. אבל הייתי אחראית בכך שהבאתי לשתינו מים וכל אחת משהו לאכול, אז התפוח החזיק אותה במשך הביקור. לא היה פשוט, אבל מה לעשות. מתישהו בצהרים בן הזוג אישר שמצבו השתפר וחזרנו הביתה, ואז הוא קיבל אותה לידיו ואני המשכתי לדעוך. נכנסתי מוקדם למיטה ומתישהו גם היא הלכה לישון לידי, אבל השינה לא עזרה והמצב שלי המשיך להתכווצ'ץ'. יצאתי עם הכלבה לטיול והקטנה נשארה בבית עם בן הזוג, וגם הטיולה זה היה מאתגר והבנתי שמשהו לא בסדר. בהמשך הערב מצאתי את עצמי שוכבת במיטה ורועדת מתחת לשמיכות, ואז גם עלה החום, אבל למזלי בן הזוג היה במצב התמודדותי ועשה לה אמבטיה - מהרגע שהגיעה הביתה, לא נכחתי ב-3 אמבטיות בלבד, כולל זו, ועושים לה כמעט כל יום. למחרת לקחתי אותה לגן וחזרתי לישון לכמה שעות. מה שזה לא היה עבר, וטפחתי לעצמי על השכם שבכל זאת ביום ההולדת היו בלונים וציינתי אותו איתה, והיא הייתה מלכת העולם מבחינתי. וגם הייתה גלידה, כמובן.

עם המשפחה שלי חגגנו בסופ"ש, עם המשפחה שלו סופ"ש אחר כך. משפחתי וקטן ושמח עם קצת קישוטים על הקירות ו-2 עוגות יום הולדת בכל חגיגה ונרות ושרים לה, והיא לא לגמרי מבינה מה קורה אבל נעים לה האנשים ותשומת הלב והשמחה, והיא מחייכת ומסתכלת בסקרנות. מלכת היקום.

כרגע אנחנו יומים אחרי חיסון גיל שנה וקצת אומללים, היא לא ישנה טוב בלילות וכל שיעול מביא קיטורים ויבבות ומסכנות, אבל אמרו שתופעות הלוואי הן עד 3 ימים אח"כ אז אני מאוד מאוד מקווה שהלילה יהיו העינוי האחרון לבינתיים. וזה עוד אחרי שפיצלו את החיסון. ניחא. האקמולי שולט. חוץ מזה בטיפת חלב שלחו אותנו לפיזיותרפיה כי היא עדיין לא נעמדת לבד. אני קצת מתוסכלת וקצת עצובה מזה, אבל לכל אחד קצב משלו וכל זה. גם אופי הזחילה שלה יוצא דופן, אז אני מודה שאני קצת דואגת (סוחבת את הטוסיק במקום ללכת על 6, למרות שהיא כן מסוגלת לזה ונעמדת ככה הרבה ואף זזה אחורה). איפשהו אני מקווה שעד שרופאת המשפחה תאשר ותפנה, ועד שיגיע התור, היא כבר תלך. נראה.

ההורים ממשיכים להזדקן בקצב מואץ. הודיעו לאמא שלי שהיא צריכה מכשירי שמיעה בשתי האוזניים, ואני צחקקתי לעצמי שאולי עכשיו היא תלמד להקשיב. אבא שלי מקבל איזו אבקת שתייה לזקנים שעוזרת לשמור על המשקל ולא להמשיך לרדת. אם לא היה הדור הבא, הוא היה כבר הכי רזה במשפחה. אבל היא תכף בת 78 והוא תכף בן 80, אז קשה לומר שזה לא היה צפוי מתישהו. אני משתדלת לצלם אותו עם הקטנה כל פעם שמתראים. מדי פעם אני חולמת שמשהו קרה לו - בחלום האחרון עליתי על זה שזה לא קרה בגלל שניסיתי להיזכר מי סיפר לי ודרך זה הבנתי שלא קרה שום דבר, אבל כשהתעוררתי לקח לי זמן לשכנע את עצמי שזה היה רק חלום. ברור לי שזה המוח שלי חושב שאם יריץ אותי בסימולטור אז יהיה לי קל יותר כשזה באמת יקרה. כאילו שזה עובד ככה.

אתמול אצל המשפחה של בן הזוג היו שני אחיו, כל אחד עם שני ילדים, וראיתי את הגדולים רודפים אחד אחרי השנייה והקטנות יותר אוכלות זו לצד זו, וקצת היה לי חבל על הגזר שהיא לבד. רגשות האשם שמגיעים עם הורות, כאילו שהיו חסרים לי קודם. אבל האמת היא שפיזית אני לא רואה כרגע איך נצליח להתמודד עם עוד ילד, וזו במציאות שכל המחירים מזנקים ואנחנו על משכורת אחת. וזה עוד עם משכנתה קטנה יחסית שאבא שלי גם ככה רוצה לעזור לנו לסגור (את האפיק של הפריים הוא כבר עזר לסגור).

תחיי ברגע, תיאו. יש לך בת בת שנה. לך! זוכרת כמה רצית אותה? כמה לא העזת לדמיין? והנה את יושבת על הספה ושומעת מוזיקה ונהנית מהשקט וישנתי הבוקר שעתיים ומשהו כי הגיסה המחרימה לקחה אותה לבלות, ואת בו זמנית מתגעגעת ובו זמנית חוששת מכשהיא תחזור ויגמר הזמן של השקט והלבד.

איזו מציאות משונה. ואולי זו לא המציאות בכלל?

עדכן דרך חצי שנה לפני גיל 40

ובכן, שבת בצהרים ובאופן מיוחד ויוצא דופן, בן הזוג לקח את הפצפונת למסיבת יום הולדת של אחיינית שלו ובאופן הרבה יותר מיוחד, הרשיתי לעצמי להישאר בבית ולנוח במקום לדאוג אם זה יעליב מישהו או אם יפגעו או אם אני מוכיחה שאני מיותרת ככה. כן כן, מחשבות שעוברות בראש שלי. כיף פה.

בשבועות האחרונים הצלחתי להעביר את הפצפונת לקום פעם אחת בלילה לאכול במקום פעמיים, אחרי ששמעתי עוד פעם מישהי אומרת "מה, אצלי מגיל 3 שבועות ישנו כל הלילה". אגב, הדבר היחיד שיש לי לומר לזה הוא שאם עם תינוק ישנת לילות שלמים, באמת שאין לי מה להגיד וכל הכבוד לך ובעצם אני מלכלכת עליך מאחורי הגב שלא עבדת קשה כמוני. למרות שהפעם זה נאמר ע"י מישהי שהיא די החברה הכי טובה שלי, אני מודה שבפנים מלמלתי לעצמי שאולי זו הסיבה שכל הבנות שלה עם הפרעות קשב וריכוז והיא לא מפסיקה לצרוח עליהן. כן כן, פה אני כנה ולכן אני מודה שיש לי מחשבות ממש מכוערות לפעמים. אז בבקבוק השני של הלילה התחלתי לשים פחות ופחות נוטרילון, ודי מהר היא הפסיקה לקום, אם כי הבקרים היו קצת יותר מוקדמים. אבל עכשיו עברנו לשעון קיץ, אז אתמול בערב היא הלכה לישון סביבות 20:00 וקמה ב-07:20. Big success.

בכל שאר הדברים אני מרגישה אבודה. קצת מבולבלת. די עצובה. המדינה הולכת לעזאזל ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז אני מדחיקה. שיטת ההתמודדות של בן הזוג היא להיות מודע ומעודכן כל הזמן, ובהתאם הוא צמוד לטלויזיה ולחדשות, ומכיוון שזה לא עובד עם הדחקה, יש לנו מעט זמן ביחד. הבהרתי שהחשיפה לחדשות לא עושה לי טוב, וכל עוד הוא מחובר בווריד, אני לא אהיה בסלון איתו, והתוצאה היא שבשבוע - שבועיים האחרונים את רוב הערבים אני מעבירה מול הלפטופ בחדר העבודה או הולכת לישון מוקדם. זה מעציב אותי, וכמו ילדה קטנה אני קצת מטפחת את הפגיעה הזו פעמים, במקום לומר לעצמי שככה הוא מתמודד עם הפאניקה שלו מהעניין, ושההדחקה שלי חשובה לי כמו שהחיבור שלו חשוב לו.

אני מנסה להפסיק הרגלים שהם לא בריאים ברמת החיים. אני מרגישה שאני נורא משתדלת בשבילו ואז כועסת שזה לא מרגיש לי הדדי, אבל הוא לא זה שביקש שאשתדל. דוגמה - הוא ביקש שאני אעיר אותו בבקרים שאני עובדת בבית כחצי שעה לפני שהוא צריך להיות עם הפצפונת, כי אני זו שקמה איתה. בעבר מתחתי את זה לרבע שעה לפני ואפילו ברגע האמת, ואז הייתי נעשית קצת מתוסכלת שהוא מתעכב, ובוקר אחד כשהיא הייתה יותר בכיינית מהרגיל הוא הודיע לי שזו חייבת להיות חצי שעה, שהוא לא יכול להתמודד איתה על הבוקר. שבוע שעבר הוא היה בגל כאבים עצום והיה לי ברור שקשה לו, אז הייתי מותחת את הבקרים עד כמה שאני יכולה - היא במשטח פעילות ואני עובדת לידה או מאכילה אותה כשהלפטופ פתוח במקביל, ומותחת ומותחת כדי שיוכל לישון יותר. חצי שעה, שעה. היה יום אחד שהצלחתי לג'נגל שעה וחצי עד שהגיסה באה לקחת אותה לכמה שעות, ואז עוד שעה עד שלקחתי אותה לטיפת חלב. אבל הוא גם ככה היה בכאבים ולא ישן טוב, ואני כאילו נפגעתי מכך שהמחווה העצומה שלי לא זוכה לתשבוחות. אבל מי ביקש ממני?אז אני רוצה להפסיק עם זה. כי אני לא יכולה לחשוב על דרך שבה אבהיר שמאוד חשוב לי הפידבק החיובי כדי שאמשיך לעשות את זה. ואין דבר שהוא שונא יותר מזה שאומרים לו מה לעשות, או מנסים להזמין תשבוחות. ביום ההולדת הקודם שלי הוא היה בכאבי תופת ואני הייתי איתה לבד כל הבוקר - בת 3 ומשהו חודשים - והוא קם בצהרים רק כדי לקחת כדור וחזר למיטה, והלכתי אחריו איתה בידיים, פגועה ועצובה, ודרשתי שלפחות יגיד לי מזל טוב. אחר כך הוא אמר שזה 'הוריד לו'. ואני מנגנת בראש שלי דברים כאלה כמו תקליט שבור. כאילו שההכאבה העצמית הזו עוזרת במשהו. אני חייבת להיזהר לא להפוך להיות קדושה מעונה כמו אמא שלי. לא להרוס את הקשר הזה רק כי אני נופלת לתבניות שכנראה הרסו קשרים קודמים.

בעבודה המצב די בסדר. אני מודה שבשלב זה אני אפילו רוצה לחזור ליותר ימים במשרד, אני מרגישה שהשהיה שלי בבית לא דווקא מטיבה איתי, ואין ספק שהפצפונת נוטה להגיב כלפי ולרצות להיות איתי כשהיא רואה אותי, ואני הרי עובדת. ואני גם מתעצבנת מדברים שבן הזוג עושה או אוטומטית מזנקת, ואז חוזרת ואומרת לעצמי שזה לא ענייני בנקודה הזו, שאני עובדת וזהו. נגיד, שוב, הוא פותח מיד את הטלוויזיה. או שהוא עם חדשות כל היום, או שהוא שם משהו כדי להעסיק אותה. זה נורא מעצבן אותי, אבל זו לא מלחמה שלי וזה ממש לא ענייני! אני אף פעם לא בפלאפון כשהיא בסביבה? מה אכפת לי בכלל? זמן שלו, בחירה שלו. כשהיא איתי, הטלוויזיה כבויה ממש 99% מהזמן. כל החיים שלי הייתי צמודת טלוויזיה והיא תמיד הייתה צריכה להיות ברקע, וזו שריטה שאני מאוד לא רוצה להוריש לה, אז כשהיא בסביבה המסך תמיד תמיד תמיד כבוי. הלפטופ נפתח רק לצרכי עבודה, ואין סרטונים בפלאפון שהם לא שלה. גג אני שמה רדיו או מוזיקה כשאני עושה כלים. אקיצר, במשרד המצב סביר. הייתה לי שיחת הערכת עובדים שהייתה בסדר גמור. הבוסית אמרה לי וכתבה שהסיבה היחידה שלא קיבלתי מצטיינת היא כי הייתי בחל"ד וכי שינו את עקומת הדירוג והיא רצתה לפרגן לעובד אחר. לי זה היה נראה ברור. היא ניסתה לחזור ולהדגיש שאני צריכה להמשיך להתקדם בהבנה עסקית, שנדרשת יכולת אנליטית כדי לקחת את עצמי לשלב הבא. היא התקדמה לומר שהיא מרגישה שיש משהו אישי שעוצר אותי, שאני לא מאמינה בעצמי ונורא קשה עם עצמי ולא נותנת קרדיט ולוקחת יותר מדי ללב. לכו תנהלו שיחה כשמישהו אומר לכם כמה אתם חזקים ולא שבירים, אבל שאסור לכם לתת לכל דבר לנער אתכם, ואתם בכלל יושבים שם ומנסים לא לבכות.

ההורים הם מה שהם... שניהם מזדקנים, אם כי אבא שלי בנתיב מואץ. האמת היא שאני מרגישה די לבד. אמא שלי תמיד הייתה בתוך עצמה ואבא שלי עכשיו בכלל. האח האמצעי שאיתו הייתי מדברת מדי פעם כל כך עמוק במדינה שבוערת וברצון האדיר שלו לעזוב, שאין באמת תקשורת. אנחנו במקומות שונים מדי בחיים שלנו, ואני גם מתקשה לחלוק כי ככל שאני מדברת רק מרימים גבה על מה שקורה בבית. אני לא מצליחה להסביר את עומק המחלה, התסכול האישי שלי כנראה קצת יוצא יותר מדי. ולפעמים אומרים לי כמה אני חזקה. כמה אני עוצמתית. כמה הוא צריך להיות אסיר תודה. וזה עוד יותר גורם לי לבכות. כל מדליה שנענדת על בית החזה שלי פשוט מורידה אותי יותר ויותר. תיאו הקטנה שבתוכי צורחת "מה עוזרות התשבוחות? אתם לא רואים שאני טובעת כאן?"

אבל בינתיים אני שורדת. אני מחזיקה משכנתא ו-4 נפשות חיות (הכלבה נחשבת נפש, כמובן) על המשכורת והחסכונות, ואני עד פה. אפילו לא קרובה למינוס. אני מחזיקה מעמד.

נ.ב.

הפצפונת היא הדבר הכי מדהים בעולם כולו. היא החמצן שלי, וזה לא פייר כלפיה לשחק תפקיד כזה גדול ולשים כאלה משקולות על הכתפיים שלה שהיא אפילו לא מוצאת כששרים לה "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפים, 1-2-3" אבל זה המצב. היא השמש והירח והבוקר והלילה, והיא נותנת לי כוח כשכל שאר העולם רק לוקח. אני אף פעם לא אעשה משהו אחד בחיים האלה שיהיה משמעותי כמוה.